אמא, אני הולך!
אמא, אני הולך! אל תנסי לעצרני, כי הלוך אלך!
רב לי לחבק ידיים! נקראתי ואני הולך!
רואה אני אותך מזילה דמעה, מוחה עיניים בשולי סינור, כי תלית את מבחר תקוותיך, לילות ללא שינה הקדשת,
סעדתיני, גידלתיני, טיפחתיני, וקיווית כי אשיב לך גמולך בסעד לעת זקנה, בהיותי על ידך, תומכך הנאמן,
רוצה היית לראותני גדול ונערץ, ידוע ומפורסם.
מבין אני ללבך, אך המציאות אכזרית היא, לא תדע רחם: מיליוני הנשחטים רבבות הכמהים צמאי המולדת
אולי יישאו את עיניהם המצפות בדומי ואיך אשא אליהם את עיני, אם לצו עיניהם הכלות לא אשמע?!
זה צו הדורות הנישא אלי במבטם התובע, איך אשאר לשבת שאנן ושליו בצל קורת בית חם ואם אוהבת
אם הם יתהלכו עירומים ויחפים, קופאים בכפור ושלג?
אל תנסי לעצרני ב'כבד את אביך ואת אמך'. קדוש הצו, אך צו האומה, צו הדור הכמה לגאולה- קדוש ממנו.
שומע אני אותך אומרת 'אכזר הוא הבן'
לא, אמא, לא אכזר הוא הבן, החיים אכזריים הם, לא ידעו רחם.
הם קוראים, הם תובעים בחוזקה: 'לך, אין לסגת אחור' !
אומרת את כך: 'רבים הם- ילכו אחרים' !
לא, אמא, הן ידעת יפה כי מעטים נשארנו, ועל שכם כל אחד מוטלים תפקידים של שלושה
תפקיד קדוש ויקר, אשר אין קדוש ויקר הימנו:
לבנות מולדת לעם רווי וסחוף, מעונה ורצוץ, בגופו ובנפשו, להכין מקלט לשרידים אחרונים,
אלה אודים מוצלים מאש, שארית הניצולים מהשרפה הגדולה אשר שרף ה'...
ואין להשתמט מן המשימה, ואין לברוח מן המערכה כי יקר כל אחד במערכה הגדולה, הכבדה,
מערכת עם הנאבק על חירותו ומולדתו:
אמא, אני הולך, אל תנס לעצרני, כי הלוך אלך, נסי להבינני , אמא, אמציני אל לבך, תניני ואציצה אל תהום עיניך, ואדלה מתוכן כוח ועוז לימים יבואו-
ואלך!!!
(יאיר אהרוני, חבר גרעין ו' של בני עקיבא, היה מרכז סניף ירושלים.)
נוער- זהו דבר אחר.
אש מיוחדת, חשמל מיוחד.
חלק מיוחד של המכונה הציבורית. הגלגל המניע, המוציא את המכונה מנקודת הקיפאון שלה, מן 'הנקודה המתה'.
גלגל המנוף בחיי הציבור- זהו הנוער!
בלעדי הנוער לא תיתכן שום תנועה.
הנוער חייב להבין את תפקידו ההסטורי ולא לחוס על כוחותיו, לא על רעננותו, לא על סיכויי האושר האישי; שאם לא הוא – אין איש.
ואני מחפש נוער, שיהיה נאיווי כטבע, כשירי הומרוס, כעשרת הדברות: ידוע ידע את הקושי אך גם להאמין יידע, להעיז שאיפה עד הקץ, לשער השגות המגיעות עד לגבול האופק.
כן מדינה עברית;
כן, ארץ שכולה שלנו; כן, ארץ דיי רחבה להכיל את כל אלה שיבואו.
(זאב ז'בוטינסקי)