ב"ה

"הירהורי ראש-חודש ספטמבר" –

 אב"א אחימאיר- המשקיף 3.9.1943

הסופר הפולני מלכיאל וונקוביץ, אשר בספרו על תולדות הציונות חשף בכשרון רב את הטראגדיה של הרצל, סיפר לכותב שורות האלה את המקרה הבא:

"בעת ביקורי בעיראק, בתורת סופר צבאי, נתקלתי בחייל פולני שהצליח להימלט משטח-הכיבוש הגרמני ולהיספח- לאחר נדודים והרפתקאות רבים- לצבא הפולני החונה במזרח התיכון. חייל זה נקלע ביום מן הימים אל עיר-הנמל הבאלטית ליבוי.

ויהי היום והנה רואה החייל הפולני הזה איך מוליכים אנשי גסטאפו המון יהודי, שמנה כשלושת אלפים איש- גברים, זקנים , נשים וטף. הגרמנים האיצו ביהודים להחיש את צעדיהם, והיהודים התאמצו לעשות דרכם בשארית כוחם. מאפס מעש הלך המספר שלנו אחר התהלוכה כדי לראות מה ייעשה באנשיה. סבור היה, כי הגרמנים מוליכים את היהודים לעבודות-כפיה. לבסוף הגיעה התהלוכה למגרש שמחוץ לעיר. מרחוק נראתה סוללה ארוכה של עפר תחוח, טרי. למרגלותיה היתה פעורה חפירה ארוכה ועמוקה. המספר שלנו סבר לפי תומו, כי זוהי מערכת ביצורים. אבל מיד עמד על טעותו. היהודים נצטוו להתייצב על הסוללה. נשים החזיקו את עולליהן בזרועותיהן. לא היה מקום על אותה סוללה לכל היהודים, על כן נשארו בחלקם מן הצד ומשמר אנשי הגסטאפו עומד עליהם.

באותה שעה הבחין המספר באחד מאנשי הגסטאפו היוצא מקבוצתו והחל צועד לעבר הסוללה  כשהוא מחזיק מקלע צמוד לגופו. בהגיעו אל שורת היהודים על הסוללה הפעיל את המקלע ומיד החלו היהודים צונחים כעמיר אחר הקוצר. איש הגסטאפו פעל אוטומאטית, ללא כל התרגשות, כמוהו כמקלע שבידו. מכונה בידה של מכונה! מכונת פלדה בידי מכונת בשר ודם. עד מהרה לא נשאר איש על הסוללה; כל היהודים 'נקברו' ונערמו זה על גבי זה בחפירה שמתחת, ואז עלתה אל הסוללה שורה חדשה של יהודים, שקודם לכן עמדו מן הצד והמתינו לתורם. שוב עבר איש הגסטאפו על פניהם והמקלע האוטומאטי בידיו ו'קצר' את השורה חדשה. וכן עד שתמו כל היהודים שהוזעקו על המגרש".

כך סיפר הסופר הפולני מפיו של חייל פולני פשוט , ואוזני היהודי שומעות...

הם הבליגו, אחינו האומללים , בגלות אירופה. הם הבליגו עד הסוף, גם בעמדם פנים אל פנים מול ה"חיה הצהובה", כאשר קבר את אחיהם לפניהם...

ההיתה להם ברירה שלא להבליג?

אבל, הן לא היה להם מה להפסיד. לא היה להם לחלוטין מה להפסיד. ובכל זאת הבליגו.

לא היתה להם אפשרות גופנית, פיסית, להגיב!

האמנם  לא היתה להם ברירה בלתי אם לעמוד ללא-ניע מול לוע המקלע האוטומאטי שבידי איש הגסטאפו? האמנם עמדו ללא ניע לנוחיותו של תליינם הסיטוני? אבל הן לכל אחד מן הגברים והנשים היו זוג ידיים ופה עם שיניים!

            מה איפה היה להם להפסיד?

בשנות חייהם האחרונות הטיחו בוודאי היהודים בגלות אירופה  דברים כלפי אחיהם בארץ ישראל ובאמריקה ובאפריקה משום שהיו אדישים לגורלם. אולם כעת, עם ה"סיום", יש ואנו מהרהרים בסיבת הבלגתם של יהודי גלות אירופה.

במלחמת העולם הראשונה נמצאו הארמנים באותם התנאים הטראגיים. האמנם עמדו כל הארמנים ללא ניע לנוחיות תלייניהם? הן היון קרבות, היתה מלחמה פארטיזאנית. היו קרבות רחוב באקו, היתה מערכת מוסה-דאג בסביבות אלכסנדרתה.

בוודאי, לנו ידועה רק ה"אסטרונומיה" של האסון. לנו ידוע האסון בעל הממדים הקוסמיים. אין ספק שהיו תופעות של גבורה, הגבה , של מוסה-דאג מצידה. בוודאי ובוודאי רואים אנו את ה"אסטרונומיה" של האסון ואיננו רואים את המיקרוקוסמוס של הגבורה, ההגבה. מובן, כי כאשר אומרים אנו את הדברים המרים האלה עלינו להביא בחשבון את מומנט הנחמה. יש מומנטים בחיי אומה בהם היא מתפללת לחיזיון אחד ברוח מצדה, ואוי לה לאומה שלא רשמה פרק מצדה בתקופת חורבנה!

עם זאת חש כותב השורות האלה צורך לומר את האמת ותהי מרה כאשר תהי. שורות אלו נכתבות בראש חודש ספטמבר, ביום ראשית הקץ לגלות אירופה. נמצאים אנו מעבר להתמרמרות על מעשי הגרמנים ומשרתיהם הרומאנים, הלטים, הליטאים, האוקראינים. על מעשי עמלק אין להתמרמר. לגבי עמלק אין אמצעי אחר מזה שהמליץ עליו שמואל הנביא. רוצים אנו להגיד כאן את מלוא האמת...

בגיטאות שררה הבלגה אובייקטיבית, שטופחה באופן שיטתי על ידי ההבלגה הסובייקטיבית. לא רק הנאציונאל-סוציאליסטים התעסקו בהקהיית רוח ישראל לגבורה, למלחמה, להגבה. קדמו לגרמנים הציבוריות היהודית וה"ז'ורנאליה" שלה!

תנאי ההבלגה האובייקטיבית כלפי הגרמנים נתאפשרו במידה רבה בשל ההבלגה הסובייקטיבית ששררה במשטר הישן בישראל, במשטרם של הסוציאליסטים והציונים למיניהם, הרבנים והאדמורי"ם. כל אלה אשמים. כל תופעת גבורה וכבוד בישראל, שהיתה גילוי לאומי, הוקעה בעיתונות, באסיפות ובישיבות עסקנים כהיסטריה חסרת אחריות כבריונות (לפי פירושם שלהם, כמובן). די היה לקרוא  את עתונות תל אביב, וארשה וניו יורק ולעמוד על דרך תגובתה בכל מקרה של גילוי גבורה יהודית בשנים שקדמו למלחמה כדי להיווכח במציאות זו!

לצרכי ההבלגה סולפה דמותו של ירמיהו הנביא המקונן. נארך פולחן ספרותי ליוסף פלאביוס. נערך משפט מפורסם לשם השפלת זכר הבירונים והסיקריקים: "אלמלא חוסר האחריות של מגיני ירושלים" אמרו, "לא היינו יוצאים לגולה"... נשכחו גיבורי ישראל. מי מן הנוער יודע את שמו של פנחס דשבסקי, שמת בבדידות? לשלום שווארצבארד לא נמצא סרטיפיקאט-עליה לארץ. הסרטיפיקאטים חולקו בשפע למשומדים, לשונאי ציון האוסטרו- מארכסיסטים. נערך פולחן של וינה ומאדריד ה"אדומות". הנוער הישראלי רשאי להיות גיבור ולמות רק למען אלילי הבעל של הדורות האחרונים.

עשרות שנים חונך ההמון היהודי והנוער הישראלי על תורת השקר, שלפיה נשקפת הסכנה לא מאויבי העם מחוץ, מעמלק, אלא מן העשיר היהודי והאדוק היהודי... במקום לערוך פולחן שנאת עמלק חונכו אלה על פולחן שנאת אחים. הסכנה החיצונית טושטשה. באיזה אור ראתה הציבוריות היהודית את הספרות האנטישמית? זו לא נחשבה בעינייה כתופעה עמלקית "אריית" נורמאלית. אלא כתופעה יוצאת דופן, פיר פאתלוגי של גויים מנוונים. מימלא ראו בספרות האנטישמית חזון בלתי רציני. והנה, בסופו של דבר נתברר, כי ספרות זו רצינית בהחלט... המשכילים היהודים למדו באוניברסיטאות גרמניה אך לא עמדו על רוח "חבריהם" האריים, מנהיגי האומה הגרמנית לעתיד לבא. באיזו שנאה כתבו ודיברו בזמנו על אישים שהעיזו להתנבא על הסכנה המתקרבת! עלעלו בעתונות ה"בונד" וה"ציונים" בתוקפת הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי ותיווכחו בכך! ומה לא כתבו על התנועה הרביזיוניסטית בתקופת משפט רצח ארלוזורוב ובתקופה ההעפלה  וה"אבאקובאציה"?...

אם נאמין לספרות החסלנים נסיק, כי המקדש נשרף לא על ידי טיטוס אלא על ידי הבירונים. אילמלי הבליגו הקנאים, כך אמרו לנו, כי אז לא היה בית המקדש עולה באש. כך דיברו וכתבו אנשים, שיחסם על הכותל המערבי חרג מעבר לגבול מדורה האחרון של הציניות..

בשנות הגלות ובייחוד בעשרות השנים האחרונות, חונכו המוני עמנו במעגלי ההבלגה. והתוצאות? מטאטא השמד! ההגלבה לא הצילה אפילו יהודי אחד מיושבי הגטאות.

אלה הם ההירהורים שעלו על לב כותב השורות הללו לאחר ששמע את הסיפור על חיסול קהילת ליבוי.